ידיעות אחרונות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 ידיעות אחרונות |
|
 |
|
| סוג | עיתון יומי |
| פורמט | טבלואיד |
| בעלים | קבוצת ידיעות אחרונות |
| עורך ראשי | ארנון מוזס |
| שפה | עברית |
| מערכת | רחוב יהודה ונח מוזס 2, תל אביב |
| תפוצה | 174,200 עותקים בימי חול, 350,000 בימי שישי (הערכה)[1] |
| www.ynet.co.il | |
ידיעות אחרונות הוא עיתון ישראלי היוצא לאור משנת 1939. מאז שנות השבעים הוא העיתון הנפוץ ביותר בישראל.
העיתון מעוצב בפורמט טבלואיד, עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
העיתון היה מראשוני העיתונים בבעלות פרטית. הוא נוסד בשנת 1939 על ידי נחום קומרוב, ונרכש זמן קצר לאחר מכן על ידי יהודה מוזס. העורך האחראי היה נח מוזס, בנו של יהודה מוזס. העורך הראשי היה עזריאל קרליבך.
[עריכה] מאבק הישרדות
ב-15 בפברואר 1948 עזבה את העיתון קבוצה גדולה של עיתונאים בראשות העורך עזריאל קרליבך, ויצרה עיתון חדש בשם "ידיעות מעריב" (לימים מעריב). מאז ועד היום נמשך המאבק על תפוצה ויוקרה בין העיתונים.
בעקבות צעד זה נקלע "ידיעות אחרונות" למצוקה, ונאבק על קיומו. תפוצת "מעריב" המתחרה הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובימים מיוחדים אף ל-33 אלף עותקים. תפוצת "ידיעות אחרונות" הייתה קרובה לאפס, וכדי להישאר בתודעת הציבור ובשוק שילם יהודה מוזס לילדים שירוצו ברחובות ויקראו בקול "ידיעות אחרונות". מוזס החל למכור קרקעות כדי לכסות את הפסדי העיתון שהלכו וגדלו. מצב זה נמשך שנים. עד היום מצביעים בני המשפחה על מגרש בכניסה לירושלים שהיה אחרון המגרשים שנמכרו.
בעלי העיתון, בני משפחת מוזס, גייסו לעזרתם את הרצל רוזנבלום, שנתמנה לעורך הראשי. רוזנבלום שימש כעורך "ידיעות אחרונות" במשך 38 שנים רק בתואר, ועסק רק בכתיבת מאמרים ראשיים. בשנים 1986-1953 היה העורך בפועל, אשר לימים נשא את התואר "מרכז מערכת", דב יודקובסקי, בן דוד רחוק של יהודה מוזס, ניצול השואה שהיה סטודנט באוניברסיטה העברית. הוא נקרא לסייע בשיקום העיתון ומילא תפקיד מכריע בעיצוב דמותו ובהפיכתו ל"עיתון של המדינה". על מפעלו זה זכה בפרס ישראל לתקשורת.
כשקיבל יודקובסקי לידיו את שיקום "ידיעות אחרונות" נראו הסיכויים להצלתו מסגירה אפסיים. ב"מעריב" שבעריכת קרליבך התרכזו מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב"ידיעות אחרונות" וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרוויזיוניסטי. "מעריב" דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות. לא היה שום סיכוי למצוא קבוצת כותבים ברמה שתתחרה ב"מעריב".
[עריכה] עיתון של משכתבים
האסטרטגיה שעליה החליט יודקובסקי נועדה להציב את "ידיעות אחרונות" במפת התקשורת בטווח ארוך, על ידי פנייה לדור הצעיר ולעולים החדשים שעדיין לא קראו עברית באותה תקופה. מול נבחרת הכותבים המעולה של "מעריב" העמיד יודקובסקי קבוצה של עורכים ומשכתבים צעירים שעברית היא שפת אמם ועולם המושגים שלהם קרוב יותר למציאות הישראלית המשתנה במהירות. הוטל עליהם לפתח שפת כתיבה בהירה ופשוטה, הקרובה לשפה המדוברת. תפקידם היה לעצב עיתון הכתוב כולו בסגנון אחיד, ולא במגוון סגנונות של כותבים כשרוניים נוסח "מעריב".
על אופיים של המשכתבים הללו כתב נחום ברנע, כיום כתב בכיר ב"ידיעות אחרונות", את הדברים הבאים בכתב העת "העין השביעית" (גיליון נובמבר 2006):
| פעם, לפני עידן המחשב, ישב העורך־המשכתב מול מכונת כתיבה מסוג "הרמס בייבי", סיגריה בפיו ושתיים מאצבעותיו מקישות במרץ על המכונה. בתוך דקות הוא היה הופך את ערימת הדפים המקושקשים שעל שולחנו לסיפור אחד מהודק, קוהרנטי, ראוי לדפוס. לכל עיתונאי ותיק יש רשימת עורכים נבחרת משלו. אני חושב על עורכים שהכרתי, על זאב גלילי, למשל, או חיים הנגבי, או ליליה פתר. בעיני הם היו תמיד אלכימאים: באצבעותיהם הפכו זבל לזהב. | ||
| – "העין השביעית" (גיליון נובמבר 2006) | ||
יודקובסקי לא היה הראשון שבנה עיתון המבוסס על שכתוב וסגנון אחיד. בעיתונות העולמית קדמו לו השבועון האמריקני TIME וחלק גדול מעיתונות ההמונים האנגלית פעלה כך ובראשם ה"דיילי מירור", שיודקובסקי למד ממנו רבות. בישראל חלוצי השיטה הזו היו אורי אבנרי ושלום כהן שרכשו את "העולם הזה" מאורי קיסרי והיקנו לו צביון חדש: צעיר, נועז, ובעיקר כתוב בשפה העברית של הדור הצעיר. העיתון כולו שוכתב (בידי כהן ואבנרי, ומאוחר יותר נמנו עם המשכתבים אורי סלע, שמואל מור, מקסים גילן, חיים הנגבי, אלי תבור ועוד). שמות הכתבים הופיעו בו לעתים נדירות ביותר.
הבעיה העיקרית של יודקובסקי הייתה למצוא אנשים בעלי כישרון טבעי לכתיבה עריכה ושכתוב. הוא זיהה אנשים כאלה בעודם צעירים ובלתי ידועים, משך אותם לעיתון והציבם בתפקידי מפתח. בין הגילויים הבולטים: דב עצמון, שהיה כתב חיפאי צעיר ומונה לעורך מדור הספורט, שהיה מדור חדשני בעיתונות של אותם ימים ומקדם מכירות בעל חשיבות רבה; בלה אלמוג, שמונתה לעורכת מוסף הנשים "זמנים מודרניים"; יורם וידן ששימש שנים סגן עורך של רם אורן; זיסי סתוי שבא מ"הבוקר" ומונה לעורך המדור לספרות; זאב גלילי (שבא מהעיתונים "חרות", "הבוקר" ו"שער") ומונה למשכתב ראשי בדסק החדשות (ומאוחר יותר לראש כתבים, מרכז מערכת וממלא מקום העורך); רם אורן, שהחל דרכו ב"ידיעות אחרונות" כטלפן ושימש שנים רבות כעורך המגזין היומי "24 שעות".
עורכים וכותבים אחרים שעבדו במהלך השנים ותרמו לעיצוב לשון העיתון: אורי סלע, המשורר דוד אבידן, משה טריוואקס (לימים מו"ל בעל הוצאת מטר), עמנואל בר קדמא, שייקה לויט, אהרון וייס אהרון בכר ועוד.
[עריכה] ה"דסק" כספינת דגל
ספינת הדגל של הסגנון החדש הייתה שולחן החדשות ("הדסק"), שיודקובסקי עמד בראשו ארבעים שנה רצופות ללא הפסקה - מן היום שבו ירד מירושלים ובמשך כל השנים עד לפרישתו ב-1989.
המשכתבים שעבדו ב"דסק" במהלך השנים (בקביעות או לסרוגין) היו: שלמה שמגר, יזהר ארנון, אביעזר גולן, יצחק שרגיל, יוסף שביט, יורם וידן, זאב גלילי, צפוני שומרון, משה ורדי, סמי גרינשפן, בני גבירצמן, דב עצמון, אורי פורת, אהרון בכר ועוד רבים.
כל ידיעה הורכבה ממקורות שונים (כתבי שטח, ידיעות בעיתוני הבוקר, שהקדימו בהופעתם בתקופה ש"ידיעות אחרונות" היה עיתון ערב, שידורי רדיו, סוכנויות הידיעות ועוד). לכל משכתב ניתנה משימה לבנות ידיעה מן המקורות השונים, וזו עברה מיד ליד כשכל עורך-משכתב משנה, מוסיף או מקצר, עד שהגיעה ליודקובסקי שהיה הפוסק האחרון וגם מכתיר הכותרות. במקרים של חילוקי דעות היה יודקובסקי נותן את הידיעה למזכירה התורנית ולפי תגובותיה החליט אם הידיעה מספיק ברורה.
תהליך דומה התנהל ביתר חלקי העיתון שכולם הגיעו לשולחנו של יודקובסקי ועברו את שבט ביקורתו. רק בשלב מאוחר, כשהעיתון התבסס, גייס יודקובסקי כותבים בעלי רמה שכתבו טורים בסגנון אישי שזכו לפופולריות רבה: עמוס קינן, בועז עברון, דידי מנוסי, זיוה יריב, סילבי קשת, דן בן אמוץ, הרב שמואל אבידור הכהן, הרב מנחם הכהן, ישראל אלדד, אליהו עמיקם ועוד.
טורים אלה היקנו ל"ידיעות אחרונות" דימוי של עיתון רציני הנותן ביטוי למגוון של דעות מימין ומשמאל, שגם אנשים בעלי השכלה וממעמד סוציו-אקונומי גבוה אינם צריכים להתבייש לקרוא בו.
במקביל הקים יודקובסקי בהדרגה צוות של כתבים ופרשנים שסיפקו לעיתון סקופים אינספור: איתן הבר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, עמנואל אלנקוה, יחזקאל אדירם, דבורה נמיר, ישעיהו בן פורת, אראל גינאי, זאב בליצר (בניו יורק), אדווין איתן ואלי ויזל (בפריז) בינה ברזל, צבי טל, יחזקאל המאירי, ניסים טאיטו.
[עריכה] הדרך לפסגה
חלפו עוד שנים רבות עד ש"ידיעות אחרונות" התאושש ממש מול יריבו "מעריב", שנשא משך יותר מ-20 שנה את הססמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". הפער הלך והצטמצם בהתמדה. בראשית שנות השישים היה עדיין הפער של אחד לשלושה – 60 אלף ל"ידיעות אחרונות" ו-180 אלף ל"מעריב". נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם יודקובסקי רעיון שיווקי מוצלח: העיתונים חולקו חינם בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות השבעים התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת "מעריב" הלכה וירדה ושל "ידיעות אחרונות" עלתה. בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים ירדה תפוצת "מעריב" לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע.
[עריכה] המאבק ב"חדשות"
 |
ערך מורחב – המאבק בין ידיעות אחרונות לחדשות |
ב-4 במרץ 1983 קם ל"ידיעות אחרונות" מתחרה חדש, העיתון "חדשות" שהוקם על ידי עמוס שוקן. הייתה זו תחילתו של המאבק בין "ידיעות אחרונות" ל"חדשות".
"חדשות" כלל כותרת צבעונית גדולה ועמודי צבע, והשתמש בשפה חדשנית יותר ורשמית פחות. קהל היעד העיקרי שלו היה קוראי "ידיעות אחרונות", מצב שחייב את "ידיעות אחרונות" להיערך כדי לשמור על קוראיו וכוחו. לשם ההתמודדות מונה זאב גלילי לראש הכתבים, וזה גייס שורה של כתבים בתנאי פרילאנס מעיתונים אחרים, ופעל בדרכים נוספות כדי לשפר את יכולתו של העיתון להשיג סקופים. במקביל פיתה דב יודקובסקי את הכשרונות הבולטים של "חדשות" לעבור "ידיעות אחרונות".
צעדיו של "ידיעות אחרונות" עלו יפה, ו"חדשות" נסגר לאחר תשע שנות פעילות, שהסבו הפסדים כבדים לבעליו.
[עריכה] תחילתו של מאבק הירושה
בשלהי 1985, בעת ש"ידיעות אחרונות" היה נתון בעיצומו של המאבק ב"חדשות", ניחתה עליו מהלומה קשה. ב-6 באוקטובר 1985 נפצע נח מוזס פצעי מוות מפגיעת אוטובוס, כשניסה לחצות את הכביש מול המערכת. עם מותו הסתיימה תקופת הזהב של השותפות בין דב יודקובסקי לבין נוח מוזס שנמשכה 37 שנים והביאה את העיתון להצלחתו הגדולה.
החלוקה הפורמלית בין מוזס ליודקובסקי הייתה שנוח היה אחראי על ההנהלה והפצה ויודקובסקי היה אחראי על המערכת. בפועל יודקובסקי היה מעורב גם בענייני הניהול ומוזס היה מעורב עמוקות בענייני המערכת. הוא השתתף מדי יום בישיבת המערכת היומית, תרם ראיונות, השיג קשרים בצמרת השלטון, גייס כשרונות, ויצר יחד עם אשתו פולה את האווירה המשפחתית שאפיינה את "ידיעות אחרונות".
כמה ימים לאחר מותו של מוזס כינס יודקובסקי את היורשים, שמעולם לא היו מעורבים בענייני העיתון, צאצאי ילדיו של המייסד יהודה מוזס. אלה היו: עודד מוזס בנו של אלכסנדר, מימי מוזס (אשת יצחק נופך-מוזס בנה של חמדה נופך-מוזס) וזאב מוזס בנו של מאיר מוזס. הוא הקים דירקטוריון שמינה אותו לעורך. מינוי זה הביא לפרישת משה ורדי, במחאה על כך שלא מילאו, לדבריו, הבטחה שניתנה לו להתמנות למרכז המערכת במקומו של יודקובסקי. פרישתו של ורדי (שנעשתה במפתיע וללא הודעה מוקדמת) גרמה לזעזוע קשה בעיקר בדסק החדשות (שוורדי עמד בראשו מאז לקה יודקובסקי בהתקף לב), זאת משום שוורדי לא הכין יורש שימלא את מקומו.
את המושכות תפס דב עצמון, לשעבר המייסד ועורך מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", שהיה העיתונאי בעל הניסיון המגוון ביותר בעיתון. לאחר תקופת ביניים נכנס לתפקיד סמי גרינשפן ואחריו עמוס רגב.
מיום מותו של נוח מוזס ועד הדחתו מהדירקטוריון והתפטרותו מעריכת ידיעות אחרונות בשנת 1989, היה יודקובסקי טרוד במלחמת הירושה על העיתון. מולו התייצב ארנון (נוני) מוזס שבאורח הדרגתי העביר לצידו את בני דודיו עד שהשיג רוב בדירקטוריון להדחת יודקובסקי.
באותה תקופה מינה יודקובסקי את "פורום המערכת", שעם חבריו נמנו זאב גלילי, דב עצמון, צבי קסלר ואדם ברוך, שהתכנס בקביעות בביתו של יודקובסקי לקביעת דרכו של העיתון.
[עריכה] תקופת נוני מוזס
בשנת 1989 הודח יודקובסקי מעריכת העיתון על ידי נוני מוזס, שירש מאביו נח את השליטה בעיתון. במקומו נתמנה משה ורדי בנו של הרצל רוזנבלום. ורדי כיהן כעורך "ידיעות אחרונות" לסירוגין עד לנובמבר 2004 אז פרש לגמלאות.
בשנת 1994 נפטרה אלמנתו של נח מוזס, פולה מוזס, ממחלת הסרטן. בירושתה השאירה את השליטה בעיתון לבנה, נוני מוזס, המנהל את העיתון עד היום. לאחיותיו ג'ודי שלום ניר-מוזס ותמי מוזס-בורוביץ' ניתן חלק בבעלות, אך הן אינן עוסקות בניהול השוטף. סביב ירושת העיתון התנהל קרב עתיר תככים, עד שלבסוף נדחקו החוצה בני המשפחה "המורדים" והעיתון נשאר בבעלותו של נוני מוזס. עורך "ידיעות אחרונות" דאז, דב יודקובסקי, נדחק החוצה מהעיתון, ג'ודי הפקידה את מניותיה בעיתון בידי אחיה נוני, והאחות הקטנה, תמי, לא התייאשה ובמשך ארבע שנים נוספות ניהלה מאבק עד שהחליטה גם היא לעזוב ומכרה את מניותיה לאיש העסקים אליעזר פישמן. עסקה זו מוערכת בכ-45-60 מיליון דולר.
לאחר פרישתו של ורדי מכהונת העורך הראשי, מונה לתפקיד איש הטלוויזיה רפי גינת. במחצית 2007 מונה שילה דה בר כעורך הראשי של העיתון.
[עריכה] מבנה העיתון
בימי החול כולל ידיעות אחרונות את החלקים הבאים:
- חדשות.
- 24 שעות - מוסף כתבות, דעות, פרשנות, מדור רכילות יומי, מדורי תרבות, בידור, פנאי ומשחקים.
- ממון - מוסף כלכלה.
- ספורט - חדשות הספורט וכן מדור רכילות.
מוספים המצורפים לידיעות אחרונות בימי החול:
- יום ראשון: זמנים בריאים - מוסף בענייני בריאות.
- יום שני: מסלול - מוסף תיירות.
- יום רביעי: זמנים מודרניים - מוסף סגנון ואורח חיים.
בימי שישי כולל ידיעות אחרונות את החלקים הבאים:
- חדשות.
- המוסף לשבת - מוסף פוליטיקה ואקטואליה, ובו כתבות וטורים מאת נחום ברנע, מאיר שלו, ב. מיכאל, אורי אורבך, ג'קי לוי ואחרים. כולל בתוכו מדור סאטירי (אפעס).
- 7 ימים - מוסף כתבות רחב, העורך הראשון של מוסף זה היה אלכסנדר זאובר. כיום כולל המוסף טורים של יאיר לפיד ושל דנה ספקטור, מדור רכילות ("שליחות קטלנית") שכותבת אדווה מלמד, מדור משפחתי שכותבת גפי אמיר, מדור בישול ופנאי של נירה רוסו, מדור בישול של ישראל אהרוני ומדור פנאי ומשחקים.
- 7 לילות - מוסף הבידור השבועי, כולל מדריך שידורי טלוויזיה ומדור ספרות.
- ממון - המוסף הכלכלי היומי במתכונת של סוף השבוע.
[עריכה] עורכי העיתון
- ארנון מוזס (העורך האחראי)
- שילה דה בר (עורך)
- רון ירון (עורך משנה)
[עריכה] עורכים ראשיים לדורותיהם
[עריכה] עורכים אחראים לדורותיהם
[עריכה] קבוצת ידיעות אחרונות בע"מ
העיתון נמצא בבעלות קבוצת "ידיעות אחרונות בע"מ", שמפעילה עסקי תקשורת נוספים - רשת המקומונים ידיעות תקשורת, העיתון הכלכלי "כלכליסט" (שראה אור בפברואר 2008), השבועונים לאשה, פנאי פלוס וראש 1, שבועון הילדים עולמו של דיסני, הירחונים בלייזר, מנטה, עלמה ו-Go, הוצאת הספרים ידיעות ספרים, אתר האינטרנט ynet, סוכנות הדוגמנות לוק, העיתון בשפה הרוסית וסטי, שבועון שער למתחיל בעברית קלה עד בינונית וכן עוד.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ynet - אתר האינטרנט של העיתון
- שמואל ליימן וילציג, המטוטלת, המדרון והמו"לכות - "ידיעות אחרונות" מול "מעריב", באתר עמלנט
- ידיעות אחרונות, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
- זאב גלילי, העורך האלמוני של "העיתון של המדינה", בבלוג "היגיון בשיגעון" של גלילי
- "אחרי הפיוז בא הצינור: השבוע ייצא מוסף ’פיוז’ האחרון של ידיעות אחרונות"
[עריכה] הערות שוליים
 |
||
|---|---|---|
| תפוצה כללית | ידיעות אחרונות • מעריב • הארץ • מקור ראשון • ישראל היום • ישראל פוסט • הצופה • בשבע | |
| המגזר החרדי | המודיע • כפר חב"ד • המחנה החרדי • יתד נאמן • משפחה • שעה טובה • יום השישי • יום ליום • בקהילה | |
| כלכלה ועסקים | גלובס • TheMarker • כלכליסט | |
| מקומונים | העיר • כל העיר • זמן תל אביב • ידיעות תל אביב • ידיעות חיפה • Time Out • ערב ערב • השבוע בנתניה • גל גפן • השקמה | |
| ערבית | כל אל-ערב • א-סינארה • פנורמה • אלמיתאק • אל-אתיחאד • אח'באר א-נקב | |
| רוסית | וסטי • נובוסטי נדלי • רוסקי איזראילטיאנין • נאשה סטראנה | |
| אנגלית | ג'רוזלם פוסט | |